הסיפור שלי

ואוו, איך מתחילים בכלל?… מעמד שאני לא מתורגלת אליו.

אז…. פשוט אתחיל. אבל לפני הכל חייבת לציין שלקחו לי לא מעט שנים להיות מסוגלת לעלות בכלל לכתב את הצמד המילים -הסיפור שלי- ולמה בעצם? היום אני מבינה שזה פשוט כי היה לי קשה להודות שיש לי סיפור בכלל. לי? הדר הפשוטה… סיפור?!….

אחרי לא מעט זמן , עבודה עצמית (עם 'קצת' עזרה כמובן), והרבה תעוזה, אני מוכנה!

יום אחד בגיל 13 , התעוררתי בבוקר, הסתכלתי במראה וראיתי ילדה מכוערת ושמנה. כן, כן בדיוק זה. יהיו כאלו שיגידו איזה שטויות את מדברת, סתם קשקושים, רצית רק למשוך מחמאות ועוד ועוד ועוד… כבר שמעתי הכל. אבל זה לא היה שם בכלל. מי שמכיר אותי יודע שלא באמת הייתי שמנה, ואולי גם לא מכוערת, לא הייתה חסרה לי תשומת לב ובטח ובטח לא מחמאות, כי באמת שהייתי ילדה מוצלחת.  אבל, רק היום אני יכולה להודות בזה, ובימים ההם, שומן וכיעור זה מה שראיתי והרגשתי.

איך יכול להיות כזה פער בין מציאות לתחושה? …. בין העובדות בשטח לראייה האישית?…

על ידי עיוות מציאות שנוצר בעקבות שנאה עצמית קשה ועמוקה. עצוב לומר, אבל זה מה שהיה. 

אז, זה לא היה מושג שידעו עליו בכלל, היום, זה בכל מקום, זה מאיתנו רבות ורבים שלהודות בזה לא מוכנים.

בכל מקרה, נחזור לסיפור שלי, ואחר כך נדבר על מה עושים עבור אלה שמזדהים… מבטיחה.

העניינים התחילו בקטן, אך מהר מאוד הלכו והחמירו, כיאה לאדם פרפקציוניסט וטוטאלי כמוני. החלטתי שאני עושה מעשה, ועשיתי- הפסקתי לאכול!

אמנם זה היה בהדרגה, כי לא באמת ידעתי עד כמה אני עומדת להישאב לתוך העולם האכזרי הזה. התחלתי לצמצם אוכל, ירדתי קצת במשקל, הייתי מרוצה, וגאה. אז הורדתי עוד, כי למה מעט אם אפשר הרבה!?… צימצמתי עוד, ירדתי עוד, הייתי עוד יותר מרוצה, ושוב ושוב ושוב…. אבל מה הבעיה!? שעדיין לא הייתי מרוצה. אף פעם לא הייתי מרוצה. נשאבתי למעגל הרשע. חוסר הסיפוק הלך והחמיר. נוספו לו מצבי רוח רעים, תחושות חולשה, עצב, כעס, אכזבה, פחד אדיר מהשמנה.

הפכתי מילדה שמחה וחברותית, לעצובה וסגורה. 

ממשפחתית ואוהבת לבודדה ומרוחקת.

המחשבה הייתה שאם ארזה אוהב את עצמי יותר, אך ההפך המדוייק קרה- הלכתי ושנאתי את עצמי עוד ועוד ועוד. כל יום נאלצתי להילחם בשני יצורים שעמדו על כתפי, המלאך הטוב : "את טובה, מוצלחת אהובה, תאכלי זה חשוב ובריא". והמלאך הרע: "את נוראית, חלשה, גרועה, תצומי, תרעבי את עצמך זו המטרה הנעלה"

יכולים לעלות בדעתכם איזו מין חוויה זו לילדה בחטיבת הביניים!?…. במקום להשתולל עם חברים, להנות ולבלות ללא כל דאגות. לקחתי על עצמי אחריות כל כך גדולה, השליטה בחיים שלי. אני מחליטה איך אראה, איך ארגיש.

המצב הלך והידרדר, זה כבר ממש לא היה רק חיצוני. נחלשתי מאוד, חום הגוף 32 מעלות, דופק 40, משקל 30. שום עזרה שניסו לתת לי לא עזרה כי הייתי כבר בירידה מאוד תלולה.

אושפזתי. בבית חולים שניידר, במחלקה להפרעות אכילה. הצהירו בפניי ש'אנורקסיה' זו האבחנה.

אנורקסיה? מה זה בכלל? נשמע כמו עיירה נידחת ברוסיה הקרה. 

שם הסיפור שלי, קיבל שם בפעם הראשונה.

לקח זמן, והבנתי שאני חולה… במחלה שנראית בעיקר חיצונית. פיזית. אבל מרגישה הרבה הרבה הרבה יותר נפשית. מבפנים.

מפה לשם הסיפור התקדם, עליתי במשקל, שוחררתי לדרך עצמאית , בלווי כמובן.. ובתמיכה של משפחה מחבקת וחברים אוהבים. היו ימים טובים יותר, היו כאלו שפחות. הבראתי פיזית. אבל נפשית הדרך הייתה עוד ארוכה מאוד.

בדרך מצאתי לעצמי כלים שעזרו לי להתרומם זה התחיל בהרבה מאוד השלמות של תוספי תזונה על מנת להרים ולחזק בעקבות החסרים הקיצוניים שנוצרו. ארגון מחדש תפריט תזונה שאני מסכימה ויכולה לחיות איתו בשלום (באופן כזה או אחר- כי הפחד מהשמנה רק הלך והתגבר) . 

מצאתי לעצמי טיפול ריגשי- תרפיה באמנות. שעזר לי להיות מסוגלת לשאת את השינויים הרבים שהתחוללו בחיי, הכל היה קשה ומאתגר. כבד ומעיק. אבל, נעשה בלית ברירה. 

לאחר 'זמן מבחן' במשקל היעד, קיבלתי 'אישור' להגביר את ההוצאה האנרגטית שלי, מה שלפני כן היה מסכן חיים. ואז, הכל השתנה!- ספורט נכנס לתמונה. הרגשתי שקיבלתי את חיי בחזרה. פעילות גופנית ותנועה, הם שטיפלו בי, תמכו בי, שמרו עליי, דאגו לי. הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי.

עברתי צבא, טיול של החיים בדרום אמריקה, והחלטתי שאני רוצה ללמוד פסיכולוגיה, כדי להבין 'מה השתבש לי במוח', באותו יום שקמתי וראיתי ילדה מכוערת ושמנה. סטודנטית משקיעה ומצטיינת במהלך ארבע שנים, אך גם בסופם לא קיבלתי תשובה. לאורך כל הזמן הזה האנורקסיה חייה איתי ולצידי, אני לא בתת משקל עוד, וחום הגוף והדופק תקינים- אני מתאמנת מהוללת, אבל, עדיין חולה. עצובה, לא מסופקת ושלא נדבר בכלל על מציאת קומץ של אהבה עצמית. המלחמה על הכתפיים עדיין מתרחשת כל יום. כל היום.

המשכתי בחיפושים. לקבלת תשובות או כלים. לעזור לעצמי להירפא!

עברתי לגור לבד, במחשבה שעצמאות תעשה לי טוב. שינוי אנרגיה ומקום, זה עזר, האינטואציה הייתה טובה. השינוי, הזרימה, התנועה הביאו עימם דברים טובים נוספים… מצאתי את עצמי במכון וינגייט, הופכת להיות מדריכת כושר. "איזה כיף, אוכל לתת לאחרים את מה שאני קיבלתי ברגע כניסתה של פעילות גופנית לחיי". 

לאורך הזמן ניסיתי למצוא עוד ועוד כלים שיעזרו לי לרפא כל פיסה בגופי, הפיזי, הרגשי, הנפשי. לא הסתפקתי באחד מהם, או בחלקם, תמיד רציתי שהכל יהיה מושלם.

זה הביא אותי למפגש עם מטפלת, מסוג חדש, שלא הכרתי- נטורופתית. ומשם…. הכל היסטוריה.

טיפלתי בעצמי על ידי תזונה טבעית ונקייה, צמחי מרפא ופרחי באך, עם הזמן הצטרפו גם טיפולי מגע כמו רפלקסולוגיה ודיקור. וכמובן שכל אלה לצד כושר ותנועה.

מכאן אתם כבר יכולים לתאר את ההמשך, שמחתי לגלות שהעולם ההוליסטי נותן יד אחת עם כל מה שסביבי, ומרים אותי עוד כמה שלבים בסולם של הסיפור שלי, מעלה ומעלה.

ושוב, הרצון הגדול שלי לחלוק עם אחרים, את מה שעושה לי טוב ונעים…. הביא אותי להפוך למטפלת מהסוג הזה!

היום, אני איני אנורקסית עוד. לסיפור שלי יש סוף טוב! 

ואני מאוד מאוד מאוד אשמח לקחת חלק בסיפור שלכם… גם אם אתם חולים וגם אם אינכם. אני מאוד רוצה להיות זו שתלווה אתכם.

מאחלת לכולנו ימים שקטים, ושמחים, מלאי שלווה, סיפוק ואהבה עצמיים.

הדר